לא ידעתי שמותר לי לחלום.
כשסיימתי את התיכון, הרגשתי אבודה לחלוטין. לא ידעתי מה אני רוצה. איפשהו לאורך הדרך, איבדתי את החיבור לרצונות שלי לחלוטין.
מגיל 3 עד 18, רקדתי כל יום, בלי יוצא מן הכלל. זו הייתה הרפואה שלי, הדבר שהכי אהבתי בעולם, והבסיס לכל הזהות שלי. בכל פעם שרקדתי, הרגשתי עוצמתית, חיה ועם אנרגיה מחשמלת שזורמת בתוכי.
אבל כשהגעתי לגיל 18 וסיימתי את הלימודים, נאלצתי להיפרד מלהקת הריקוד שלי. קיבלתי החלטה לא להמשיך להכשרות מקצועיות או לאודישנים של מבוגרים, מה שאומר שהפסקתי לרקוד לחלוטין.
בלי לשים לב, יצרתי וואקום עצום. ריקוד היה הכלי המרכזי שעליו נשענתי כדי למשאב את עצמי ולהיות מי שאני באמת. בתוך החלל הריק הזה, נפלתי חזק – פיתחתי חרדה מתמדת ודיכאון עמוק, ובסופו של דבר נזקקתי לטיפול בנוגדי דיכאון רק כדי להתייצב.
התרופות ייצבו אותי מספיק כדי להתחיל לקחת צעדים קטנים לעבר ריפוי. התחלתי לחקור גישות טיפוליות, לקרוא ספרי עזרה עצמית ולנסות למצוא את הדרך חזרה לעצמי.
ואז, אחרי חמש שנים ארוכות של גוף דומם לחלוטין, רקדתי שוב.
הפעם, הריקוד היה שונה. הוא לא דמה לשום דבר שחוויתי אי פעם לפני כן. ברגע אחד, הוא חיבר אותי ישירות בחזרה לליבה של מי שאני באמת – הגרסה של עצמי שהלכה לאיבוד מטווח הראייה שלי במשך חמש שנים, בגרסה עוצמתית ומחודשת, של האישה שאני.
✨ זה הרגיש כאילו מישהו סוף סוף הדליק את האור בחדר חשוך, ואיפשר לי לראות סוף סוף בבהירות.
החיים שלי השתנו בצורה דרמטית ומהירה אחרי הרצף הזה:
אבל זה לא היה סוף המסע.